אקסיומת השלמות

כבר הרבה זמן אני מתחבט בשאלה אם לכתוב כאן משהו בנוגע למלחמה. מצד אחד איך אפשר שלא לומר מילה בנושא, ומצד שני… טוב, זה לא הנושא של האתר, ולכאורה אין בזה צורך אמיתי – כולנו כבר נמצאים עמוק בתודעת הכאב הלאומי, ותזכורת נוספת רק תשלח בנו גלי יגון נוספים, המילה שלי בנושא לא תוסיף לאיש. אז למה בכל זאת כתבתי?

במהלך שני החודשים שלפני פתיחת הלימודים התקיימה בקמפוס סדרת הרצאות בנושא "חשיבה פיזיקלית", המרצה היה ברק קול. ברק הגיע לכל הרצאה כשהוא נושא איתו דגל ישראל בגודל מלא, ואני התפלאתי מעט: נכון, מתרחשת עכשיו מלחמה, אבל כולנו מודעים לה, ולמעשה אחת מהמטרות המוצהרות של הקורס הייתה לתת לאנשים את האפשרות להתנתק לרגע מהתחושות הקשות. אז בשביל מה הדגל? כששאלתי את ברק הוא ענה שהדגל נועד להזכיר לנו שהקורס הזה יכול להתקיים רק בזכות במדינה.

אנחנו עומדים להתחיל עכשיו שנת לימודים כשבאותו הזמן אחינו מוחזקים בשבי, אחרים לוחמים בחזית, משפחות פונו מבתיהן ובחלקים נרחבים בעמנו הכה השכול. אנחנו לא צריכים להרגיש רגשות אשמה על כך, מותר לנסות לנהל שגרה כלשהי, מותר ללכת לסרט, זה בסדר לחגוג ימי הולדת וחובה לצחוק מדי פעם. אנחנו נדרשים רק לדבר אחד: לזכור. לזכור שאת כל אלו אנחנו יכולים לעשות הודות לאלו ששילמו, ומשלמים, וישלמו מחיר כבד למען קיומו של העם היהודי.

לסטודנטים שמשרתים כעת בצבא, ולימודיהם האקדמיים ייפגעו בשל כך, אני אומר: אנחנו מוקירים את הקרבתכם, ואני באופן אישי מקנא בכם. זה לא התחיל היום: לצערי הרב לא זכיתי לשרת בצה"ל ועוד לפני המלחמה בכל פעם שראיתי לובשי מדים קינאתי בהם, שהם זוכים לשרת את העם והמולדת, ושבעצם קיומם מרתיעים את אויבינו הרבים מלהשמידנו. אני מקווה שהסיכומים שלי יעזרו לחלקכם, ולו במעט, למרות שאני יודע שזה לא יספיק. שום דבר שנעשה לא יספיק, ואתם תשלמו מחיר אישי על תרומתכם למדינה בשעה קשה. אני יכול רק לקוות שאין לכם ספק שאתם עושים עבודת קודש, כזו ששווה לשלם עבורה את המחיר הזה.

למרות שאין קשר אמיתי בין המלחמה לסיכומים, רבים מן הסיכומים הללו שופצו ללא היכר או נכתבו מאפס בתקופה זו, גם האתר שינה את פניו מקצה לקצה במהלך המלחמה. לפיכך, הסיכומים והאתר מוקדשים לחיילי צה"ל ולכוחות הביטחון, לחללי המלחמה, לחטופים ומשפחותיהם, לתושבי הדרום והצפון שפונו מבתיהם ולכל מי שחוו על בשרם את אימת המלחמה. כן, זה לא שווה הרבה, ולא הייתי מעז לעשות זאת אלמלא הקשר המקרי שהזכרתי לעיל. אבל זוהי מחווה מהעורף, ממי שלא נפגע באופן אישי, ובכל זאת אומר: אתם לא לבד, זה קרה לכולנו, לכם יותר מלאחרים, אף אחד לא יכחיש זאת, ואף על פי כן לכולנו. עם ישראל הוא משפחה גדולה, כל מה שקורה לאחד מאיתנו קורה לכולנו, ובפרט, כשעל כמה מאיתנו מתרגשת צרה – על כולנו היא מתרגשת.

מיד כששמעתי במוצאי שמחת תורה על החטופים, נזכרתי בחטיפת מטוס אייר פראנס בשנת ה'תשל"ו (1976), ובמבצע יונתן שבא מיד אחריה. לכן בחרתי לסיים במילות השיר "ארץ צבי", שקיבל עכשיו משמעות חדשה עבורי.

נכתב בליל ראשון, י"ט בטבת ה'תשפ"ד
בערב פתיחת שנת הלימודים